אז איך זה היה להיות ישראלי בעורף ב*מלחמת* צוק איתן? (נכון לשפלה ולמרכז, ברור לי שבדרום זה אחרת לגמרי)
- לחכות עם ההשכבה של הילדים, כי עוד לא היתה אזעקה.
- לעשות מקלחת מהר ועם תסריט בראש של "מה קורה אם יש אזעקה".
- ללכת עם הילדים רק לגן משחקים שיש לו מקלט או בניינים מסביב. להסתכל איזו מהדלתות של הבניינים פתוחה כשמגיעים.
- ללכת לישון מאוחר, בגלל הפחד לא להתעורר מהאזעקה.
- להיות צמודים לפייסבוק ולחדשות.
- לריב עם כל אחד בפייסבוק. לחבק כל אחד בפייסבוק.
- לברור בילוי (ביחוד עם הילדים) לפי איפה יש מקום מוגן.
- להיות בhold עם העסקים - יש לקוחות במילואים, יש לקוחות בחופש מאולץ.
- להתאפק עם בקשות תשלום מלקוחות מהדרום. יש להם דברים יותר חשובים על הראש עכשיו.
- לבדוק בחשש כל רשימת הרוגים שמתפרסמת. אנחנו ארץ מאוד קטנה, כולם מכירים את כולם, ישירות או דרך המשפחה/חברים.
- להיות בלחץ כשנוסעים עם הילדים באוטו.
- להעדיף דרכי נסיעה בתור העיר, בכבישים שלידם יש בניינים, ולנסוע כמה שפחות בדרכים מהירות.
- להעריץ את כיפת ברזל. בלעדיה היה הרבה הרבה יותר גרוע.
- לחשוש שמשהו נורא קרה בכל פעם שיש 3 שירי יום הזכרון ברדיו. להיות צודקים.
- להעריץ את תושבי הדרום.
- לתהות בכמה יעלו את המיסים בגלל המלחמה.
- לראות הרבה חדשות, אבל רק כשהילדים לא בסביבה.
- לרצות לפצות אותם כל הזמן.
- לשמוע בומים של ירוט במקום אחר, ולהמשיך להתנהג כרגיל.
- להיות מתוסכל מהזוית העיוורת של רוב התקשורת העולמית.
- לשבת בעבודה שעות מול הפייסבוק, כי מי יכול לעבוד בזמנים כאלו?
- לקוות שלא תהיה אזעקה כשיש משהו על האש.
- להתאפק ולא להתקשר לגן מייד כשיש אזעקה, כי לגננות יש משהו יותר חשוב לעשות מאשר לענות לטלפונים עכשיו.
- לא ללכת לים, ולא רק בגלל המדוזות.
