היה היה לוויתן קטן. טוב, אולי לא קטן - בינוני.
וללוויתן היה בבטן שפמנון קטן, פיצפון. הלוויתן אהב את השפמנון שלו ודאג להאכיל אותו מכל טוב - פרנצ' טוסט לארוחת בוקר, פרגיות לצהריים, גלידה ושוקולד ולפעמים גם ירקות ופירות. אבל לא חומוס או סושי (והלוויתן מאוד רצה לאכול חומוס או סושי - למרות שהם לא כל כך דיברו אליו לפני שהיה לו את השפמנון). והשפמנון אהב את האוכל שהעביר לו הלוויתן, בייחוד את הפרגיות.
וכל יום גדל השפמנון והתחזק קצת. וכל יום הלך הלוויתן וגדל קצת יותר והמכנסיים שלו כבר לא נסגרו עליו - אבל לא היה לו אכפת כי הוא אהב את השפמנון ורצה שיהיה לו נוח.
הלוויתן הקפיד גם לשתות הרבה מים (למרות שהעדיף דיאט קולה) כדי שלשפמנון תהיה בריכה גדולה לשחות ולהשתכשך בה.
אחרי 20 שבועות התחיל הלוויתן להרגיש את הבועות שעשה השפמנון הקטן, והוא היה שמח. וגם השפמנון היה שמח וניקה את כל הבטן של הלוויתן בנחישות ובדגדוגים.
והשפמנון הלך וגדל, והלוויתן הלך וגדל, הלך וגדל, והתחיל להיות לו כבד.
בשבוע 37 שאל הלוויתן את השפמנון: "שפמנון קטן, איך אתה מרגיש? נוח לך? חמים לך?" והשפמנון אמר שכן.
והלוויתן היה שמח והמשיך לשמוע אודיו-בוקס וללכת לסרט עם ההורים.
בשבוע 38 שאל הלוויתן את השפמנון: "שפמנון קטן, איך אתה מרגיש? לא לוחץ לך?" והשפמנון אמר שלא, תודה הוא בסדר גמור. והלוויתן היה שמח והמשיך לראות סדרות ולצאת עם חברות לארוחות צהרים ארוכות.
בשבוע 39 שאל הלוויתן את השפמנון: "שפמנון קטן, איך אתה מרגיש? לא חסר לך שם משהו?" והשפמנון אמר שאכן מזמן לא היו פרגיות אבל הכל בסדר, תודה.
והלוויתן היה שמח והמשיך ללכת לעבודה למרות שכבר לא היה לו ראש לזה, והייתה שביתת רכבות.
בשבוע 40 ללוויתן היה כבר די קשה ללכת על הרגלים הנפוחות שלו, ולישון במיטה הקטנה שלו, ונמאס לו כבר לעשות פיפי כל 2 דקות, והוא שאל את השפמנון: "שפמנון יקר, אתה כבר לא כל כך קטן - לא צפוף לך? אתה לא רוצה לצאת?" והשפמנון אמר שכן, מתחיל להיות לוחץ, אבל הוא מפחד לצאת...
והלוויתן לא ידע מה לענות - כי גם הוא פחד קצת. והוא היה קצת עצוב, בגלל שהוא לא יפגוש את השפמנון.
והלוויתן חשב קצת זמן והוא שם לב שהוא יותר ויותר עצוב ופחות ופחות פוחד - והוא אמר לשפמנון: "שפמנון שלי, צא החוצה! יש עולם יפה בחוץ - עם חתולים, ומוסיקה וורדים בגינה! ואנחנו מאוד מאוד רוצים לפגוש אותך!".
"וחוץ מזה" הוסיף הלוויתן כשראה שהשפמנון מתלבט (למרות שהוא לא רצה לאיים) "כדאי שתצא לבד - אחרת יעשו לנו זירוז, ויהיה הרבה פחות נחמד...".
והשפמנון השתכשך פעם אחרונה בבריכה שלו - ויצא...
** את הסיפור הזה, שהסתובב לו במתכונת מקוצרת אצלי בראש כבר כמה ימים, כתבתי ב31.5 בסביבות 20:00 בלילה. צירים משמעותיים (אם כי עדין לא סדירים) התחילו כמה שעות אחר כך. התייצבנו בתל השומר "רק בשביל לבדוק מה קורה" ב09:30 בבוקר יום המחרת, ה01.06, ואכן כמעט עשו זירוז, כי לשפמנון לא היה מספיק מים בבריכה שלו.
בשעה 02:02 ב2.6, כ-16 שעות לאחר מכן נולדה יערה במשקל 3.00 ק"ג.
כמו שחמוטל אמרה "סיפורים עובדים!"
